פסק-דין בתיק ע"ו 10349-07-13

1.  זהו ערעור, מכח סעיף 6(ב) של חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז-2007 (להלן: "החוק"), על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957( להלן: "חוק נכי רדיפות הנאצים", שליד בימ"ש השלום בב"ש, בראשות כב' השופט י. טישלר,  אשר ניתן בתיק ו"ע 62399-10-10, ביום 20/5/13.

2.  החוק נועד ליתן מענה לקבוצת ניצולי השואה ש"נפלו בין הכסאות", באשר לא היו זכאים לתגמול חודשי משום מקור אחר, לאמור, מוסד הפיצויים הגרמני (שפעל עד שנות ה-70 של המאה הקודמת), הקרן הסטטוטורית הגרמנית שכוננה בשנות ה-90 , ומכונה "קרן סעיף 2", וחוק נכי רדיפות הנאצים מ- 1957.

אין מחלוקת, שברמה העקרונית, המערערת נמנית על מעגל הניצולים שהחוק נועד ליתן להם מענה, בכפוף, כמובן, להוכחת הזכאות הפרטנית.

3.  בפסק הדין, נשוא הערעור, אושרה החלטת הרשות המוסמכת, שלפיה נדחתה תביעת המערערת להכרה כזכאית לפיצוי על-פי החוק. הערר נדחה בשל אותו נימוק שביסוד החלטת הרשות, ועניינו בכך שהמערערת לא הוכיחה שהתקיימו בעניינה התנאים המזכים הנקובים בסעיף 3(א)(1)(ב) של החוק. זכאי להכרה צריך להראות שהתקיימה לגביו ההגדרה הבסיסית שבכותרת הסעיף - "...ניצול שואה ששהה במחנה ריכוז, בגטו או במחנה שעבדו בו עבודות פרך...".בנוסף - אותו מחנה או גטו צריך שיהיה " מחנה מוכר" מאלה שהוכרו ע"י הקרן הגרמנית או האוסטרית הרלוונטית, או שהוא מופיע ברשימות המעודכנות, שהן תוצר של סיכומים בין ועדת התביעות לבין ממשלת גרמניה (ר' סעיף 3(א)(1)(ב) לחוק, רע"א 2408/12, פלונית נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה, כב' השופט א. רובינשטיין, מיום 2/4/13, פסקה י"ב, וסקירה של אופי הרשימות הללו ב- ו"ע 35805-09-12, גרימברג נ' הרשות, מיום 18/12/13).  

4.    המערערת, ילידת 1938, נולדה והתגוררה בעיר פיאטרה-ניאמץ בחבל מולדובה-רומניה (להלן גם: "העיר"). היא טענה כי בשנים 1942-1944, עת היתה רומניה חלק ממרחב ההשפעה של גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השניה, היא התלוותה לאימה ז"ל, שהועסקה בעבודות כפייה, כתופרת, במחנה עבודה לנשים, בשעות היום (לפי קביעת הועדה מדובר היה על 8-10 שעות ביום). לפי עדותה, שלא נסתרה, ושימשה כמסד העובדתי הרלוונטי, המתפרה שכנה במבנה גדול בתוך העיר, והגם שהמערערת לא זכרה אם היה מגודר, היו  שם שומרים, שבדקו את הנכנסים והיוצאים. עם זאת, לפי עדותה  אפשר שמדובר היה בביקורת שנועדה גם למנוע גניבות ע"י העובדים, ביציאה, ולשם בדיקת תיקיהם בכניסה.

5.  תביעת המערערת לזכאות להטבות עפ"י החוק בוססה על החלופה של "שהיה...במחנה שעבדו בו עבודות פרך", עפ"י הגדרת החוק שצוינה לעיל. לא נטען לשהיה במחנה ריכוז או בגטו.

מאחר שהחוק אינו דורש שהשוהה במחנה יהיה זה שבפועל הועסק בעבודת פרך, לא היתה מחלוקת על כך, שהגם שהמערערת היתה ילדה כבת 4-6, עצם  שהייתה לצד אימה, די בה להקנות זכאות, ככל שעבודת האם במתפרה תוכר כ"עבודת פרך" וככל שאתר העבודה הוא "מחנה מוכר", במובן שפורט לעיל.

הצדדים נחלקו בשתי שאלות אלה, וועדת הערעורים נדרשה, איפוא, להכרעה בהן.

6.  הכרעת הועדה מורכבת משתי חוות דעת - זו של היו"ר, כב' השופט י. טישלר, וזו של ד"ר ס. שמואלי, ושתיהן מוכתרות, משום מה, בנפרד, כ"פסק דין". אין למצוא בפסה"ד את התייחסותו, או חתימתו של חבר הועדה הנוסף, ד"ר י. שטח.  ב"כ המערערת אינו מעלה טענה במישור זה, אפשר משום שהן כב' השופט טישלר והן ד"ר סימון היו תמימי דעים, אם כי מנימוקים שניתנו בנפרד, כי יש לדחות הערר, משהמערערת לא הצליחה להרים נטל ההוכחה והשכנוע בשני אלה כאחד- היות אתר עבודת האם משום "מחנה מוכר", והיות העבודה שם משום "עבודת פרך". יוצא- שדעת חבר הועדה הנוסף לא יכלה לשנות התוצאה. עם זאת- תמוה, שהצדדים לא התייחסו כלל לנפקות היעדרה של זו מפסה"ד נשוא הערעור.

אציג את תמצית נימוקי ועדת הערר בנקודות המחלוקת שצוינו:

7 .  סוגיית המחנה המוכר - נקודת המוצא היתה שהעיר פיאטרה ניאמץ אכן מופיעה ב"רשימת קרן סעיף 2". אולם-  אין לדעת לאיזה מחנה מתייחס האזכור. התכנות ההכרה במתפרה הנדונה כ"מחנה מוכר" נותחה בעיקר בפסק הדין של ד"ר ס. שמואלי. לשיטתו, ב"כ המערערת עצמו עשה הבחנה בין "מחנות רשמיים", המוכרים ברשימה, לבין "מחנות מאולתרים", שגם בהם טען שראוי להכיר.  הוא טען שיש לראות באתרי העבודה היומית הכפויה, בתוככי הערים ברומניה, שאליהם נלקחו נשים ונערות, כמו מתפרות ובתי חולים, משום מחנות מוכרים, ממש כמו המחנות ששימשו לגברים או ל"פלוגות עבודה", ושנמצאו מחוץ לערים, ושאופיים קרוב יותר למודל ה"קלאסי" של מחנה (גידור היקפי, שמירה וכו'). ד"ר שמואלי ציין, שהגישה הפרשנית המרחיבה הזו, שטוענת לה המערערת, נסמכת על פסיקה של ועדות ערר וערכאות הערעור עליהן, שאוזכרו ע"י ב"כ המערערת, ומתוך מגמה להקל על נטל ההוכחה של הניצולים, ולהרחיב מעגל הזכאים. בפסק דינו, דחה ד"ר שמואלי גישה זו. ראשית - אין סימוכין לכך שקרן סעיף 2 הכירה ב"מחנות מאולתרים" ויש להכיר רק באותם מחנות שניתן לכנותם "מחנה רשמי". ברי, שהכוונה למחנות במובן ה"קלאסי" והמילולי, על מאפייניהם.

שנית - ד"ר שמואלי אימץ את גישתה הפרשנית של ב"כ המשיבה, ולפיה, אין מקום למדיניות של הרחבת מעגל הזכאים, אלא, יש לקיים רצון המחוקק, ולצמצם את הזכאות לפיצויים לאוכלוסייה מוגדרת ומצומצמת ולמחנות קונקרטיים ומוגדרים (ראה פסקה 16 לפסה"ד). הרחבה נוספת - טעונה שינוי חקיקתי, ולא ניתנת להיעשות באמצעות הפסיקה.

ד"ר שמואלי הגדיר את מה שעלה מעדות המערערת, לעניין המתפרה הנדונה, בתור שהיה ב " אתר עבודת כפייה ולא במחנה עם עבודת פרך" (להגדרה זו חשיבות גם בנשוא המחלוקת הנוסף שיפורט. ההדגשות אינן במקור), ואילו ה"אתר" האמור כונה  על ידו כ "מחנה מאולתר", אשר לגביו "לא המציאה (המערערת) הוכחה כלשהי שמחנה כזה מוכר על ידי הקרן הגרמנית או האוסטרית או שהוא נמנה על אלה שהוכרו מכח ההסכם...." (פסקה 19 - סיכום פסה"ד).

8.    בפסק-דינו של כב' השופט טישלר הושם דגש על כך, שלהבנת יו"ר הועדה, ב"כ העוררת אינו מניח שהמתפרה היא "מחנה מוכר" עפ"י הרשימות, אלא שהמאמץ כוון לשכנע בכך שיש להחיל דין אחד וגזירה שווה על מחנות "מוכרים" ועל אלה שאינם מוכרים "באופן רשמי", אולם, "מבחינה מהותית, תנאי החיים בו לא היו שונים מהתנאים במחנות המוכרים, ומכל בחינה מהותית ומוסרית ואנושית - אין לעשות אבחנה בין המחנות "המוכרים" לבין אלה הלא מוכרים" (פסקה 3א). יו"ר ועדת הערר גם הפנה לאסופת הפסיקה שב"כ המערערת צרף לסיכומיו, וממנה ביקש ללמוד, בין היתר, ש"מחנה מוכר" יכול להיות גם מחנה יום, שבו העובדים מגיעים בבוקר ושבים לביתם בתום עבודת היום.

ברם, עמדה זו לא אומצה ע"י כב' השופט טישלר, והגם שעיקר הניתוח והליבון בפסק דינו מתייחסים לפרשנות "עבודת פרך",עולה, מפסקת הסיכום (פסקה 9), שהפרשנות המרחיבה למונח "מחנה מוכר" נדחתה, ועמדתו היתה שמדובר בחריגה מהגבולות שהדין יצר. נפסק, ש "העוררת לא הרימה את הנטל הדרוש כדי לשכנע בטענתה שאימה המנוחה שהתה ב"מחנה" מוכר ושעבדה שם עבודות פרך" (הדגש אינו במקור). 

בנקודה זו קיימת, איפוא, הנמקה כפולה לדחיית התיזה שהציגה המערערת לנדון. מצד אחד - נקודת המוצא היא שהמתפרה בעיר אינה אותו מחנה שאליו התכוונה רשימת המחנות המוכרים ע"י קרן סעיף 2, ומצד אחר - אין מקום לראות במתפרה בגדר מחנה מוכר,אך  מכח פרשנות ליברלית ומרחיבה.

לפיכך, שני חברי ועדת הערר הגיעו לתוצאה, שלפיה אתר העבודה המדובר אינו מחנה מוכר, לא כל שכן - אין מדובר במחנה הנקוב ברשימות.

9.    סוגיית עבודת פרך - יו"ר הועדה, בפסק דינו, הציג את טיעונה של המערערת כגוזר גזירה שווה בין נסיבות של עבודת כפייה של יהודים, באשר הם יהודים, לבין עבודת פרך, במשמעותה המקובלת, מבלי להיזקק לנתונים ולנסיבות העובדתיות הספציפיות של עבודת האם המנוחה. צוין, שנטיית הלב הטבעית היא שלא להבחין בין שני אלה. נאמר כי "... בסופו של דבר, אימה של התובעת בוודאי עבדה קשה בין 8 ל- 10 שעות ביום, בתנאים קשים. שם, במקום הזה, חלפה לה ילדותה של העוררת". אולם, הגם גישה אמפטית זו, ראה כב' השופט טישלר גם בכך משום הרחבה חורגת מהמידה של גבולות הדין, כפי שהותוו בלשון החוק, באופן שאינו מאפשר אימוץ הפרשנות. נפסק, שהעוררת לא הרימה את הנטל הדרוש כדי לשכנע בטענתה שאימה המנוחה "עבדה שם עבודות פרך" (פסקה 9). זאת - בנוסף לקביעה שעסקנו בה קודם, ולפיה לא הוכח שמדובר במחנה מוכר.

10.  ד"ר שמואלי, בפסק דינו, קבע, כי אין לזהות "עבודת כפייה" עם "עבודת פרך". הוא אימץ דברים שהובאו בסיכומי ב"כ המשיבה, מתוך דברי מר נח פלוג, יו"ר הארגונים לניצולי השואה, עת נדון חוק ההטבות בכנסת. מר פלוג ביקש להבחין בין עבודות כפייה שבוצעו מחוץ לגטאות ולמחנות, ולבין עבודות פרך שבוצעו בתוכם, ושלא היו אלא "רצח באמצעות עבודה". לדברי מר פלוג, שהשתתף במו"מ עם הרשויות הגרמניות על הסדרי הפיצויים, הבחנה זו היתה אף מוסכמת על הצדדים, והכוונה היתה שזכאים לפיצוי יהיו רק אלה שהועסקו בעבודות פרך רצחניות אשר כאלה, בתוככי המחנות. ד"ר שמואלי ראה בכך את כוונת המחוקק בהקשר פרשנות תיבה זו בחוק, ובכך אומצה הגישה המבדלת הזו שהוצגה לעיל. סטייה מפרשנות זו ע"י "האחדת" שתי הקטגוריות, אינה ניתנת להיעשות,לדבריו, אלא ע"י המחוקק, והסטיה מהווה התעלמות מרצונו של זה האחרון. ד"ר שמואלי אף קבע כי "לא זו בלבד, שהאחדה בפועל של שתי הקטגוריות של עבודה, לכדי האחת, המקלה, סותרת את כוונת המחוקק עצמו, אלא שהיא גורמת עוול חמור לרבים-רבים שחוו "רצח באמצעות עבודה" כהגדרת נח פלוג וכפי שהגרמנים הכירו באבחנה".